הלוחש למצות

אני לא יודע אם מותר לי לומר את זה באופן פומבי. אנשים נסקלו על פחות.

אני אוהב מצות. מצהלופיל.
הנה, הוצאתי את זה.

אני לא צריך לחכות לפסח בשביל להגניב קרש מנוקב. או שניים.
נכון, זה לא לחם תפוח, מתפצח וטרי, או מאפה חמאתי, אבל גם למצה קסם משלה.
היא שטוחה, קשיחה ועניינית. הברוס לי של הפחמימות.
מצד שני, בניגוד לברוס לי, היא לא מחזיקה בלחץ ומתפרקת לחתיכות די בקלות, אבל היא כל כולה קראנצ'יות. למי שאוהב.

אני חושב שפסח זו הפעם היחידה בשנה שאני אוכל, בגלל המצות, שוקולד למריחה ("השחר העולה", כמובן, מה חשבתם?!). למעט מקרים בהם הילדים משאירים חצאי פיתות משוקלדות שהם לא הספיקו. או אפילו הספיקו חלקית.

זה אחד מהתפקידים הבולטים של אבות, שאיבת שאריות. זה מאוד שומר על הסביבה. מאוד ירוק ושומר על ניקיון. Peace!

אודות איתן

רק על עצמי לספר ידעתי. בשביל זה יש בלוג, לא?
פורסם בקטגוריה מזון ומשקה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *