כן, זה היה "כלכליסט"

טוב, הפרס הולך למגיב "כלכליסט". בדואר.

חשבתי שזה ילך יותר מהר ויותר בקלות, אבל כמו תמיד, למציאות קצב משלה.
העורך לא מוצא זמן למצוא דרך לשלב אותי. אולי זה תירוץ להרחיק אותי בעדינות ואולי אמת תפעולית והוא יחזור בהמשך, אבל כרגע זה לא הפרק.

אני מצידי הכנתי שני טסטים (הראשון, השני) אבל העסק התמשך יותר מדי וכאמור לא הגיע לגמר.

המסקנה שלי מהעניין היא שלהבא אני אסתום את הפה ואכתוב על כך רק כאשר זה יתממש בפועל.
על "כמעט" לא מקבלים נקודות.

לעיסה אמנותית

Maurizio Savini, אמן, איטלקי, החליט לפסל.

אבל לא בחומרים הרגילים, כגון מתכות, גבס או אבן.
מאוריציו הלך על גומי לעיסה. מסטיק.
(עם פיברגלס לחיזוק, אבל נתעלם מכך באלגנטיות)
(תקליקו, תקליקו. תראו את זה מקרוב)

מבחר תמונות של היצירות בגודל טוב.

 

ועוד כמה.

סרטון על הכנת התערוכה בגלריה.

קורות חיים שלו ותערוכות שבהן הציג + עוד יצירות.

הלוחש למצות

אני לא יודע אם מותר לי לומר את זה באופן פומבי. אנשים נסקלו על פחות.

אני אוהב מצות. מצהלופיל.
הנה, הוצאתי את זה.

אני לא צריך לחכות לפסח בשביל להגניב קרש מנוקב. או שניים.
נכון, זה לא לחם תפוח, מתפצח וטרי, או מאפה חמאתי, אבל גם למצה קסם משלה.
היא שטוחה, קשיחה ועניינית. הברוס לי של הפחמימות.
מצד שני, בניגוד לברוס לי, היא לא מחזיקה בלחץ ומתפרקת לחתיכות די בקלות, אבל היא כל כולה קראנצ'יות. למי שאוהב.

אני חושב שפסח זו הפעם היחידה בשנה שאני אוכל, בגלל המצות, שוקולד למריחה ("השחר העולה", כמובן, מה חשבתם?!). למעט מקרים בהם הילדים משאירים חצאי פיתות משוקלדות שהם לא הספיקו. או אפילו הספיקו חלקית.

זה אחד מהתפקידים הבולטים של אבות, שאיבת שאריות. זה מאוד שומר על הסביבה. מאוד ירוק ושומר על ניקיון. Peace!

עלייתו ונפילתו של איש המערות

אשתי, להלן הג'ינג'ית, התחתנה עם גבר צעיר, חביב למדי, שערותיו לראשו (בצבען המקורי!), וכל מחשבותיו סובבות סביבה.
והכי חשוב – אין מחשב בסביבתו. אדם אנלוגי לחלוטין, לא דיגיטלי ולא מקוון. מוכן למלאכת החיים. מה עוד צריכה אישה? מי ידע מה העתיד יביא?

התחתנו צעירים, מייד לאחר הצבא, וכזוג מאוהב גם למדנו יחד באקדמיה.
קנינו מחברות הרבה וגם עטים לרוב, מוכנים לרשום חוכמה.
כן, זו הייתה המאה הקודמת.

אמרה לנו האקדמיה – לא ולא. אתם יכולים, *לעצמכם*, לכתוב על נייר, אבל לנו, תגישו עבודות וסיכומים מודפסים, אני לא צריכה לפענח את כתב היד של מאות סטודנטים.
הפתרון היה ברור למדי, כי שמענו שיש דבר כזה שנקרא "מחשב" שאפשר להשתמש בו כמעין מחברת וירטואלית ויש גם תוסף למחשב שנקרא "מדפסת", אשר מייצרת העתקים דמויי מחברת אמיתית. הלכנו על זה. הייתה ברירה? מכונות הכתיבה כבר היו בדרכן החוצה.

אם הג'ינג'ית הייתה יודעת אז לאן המדרון החלקלק הזה (מבחינתה, כן?) יוביל, היא לא הייתה נותנת לגולם הזה להיכנס הביתה (אני כבר הייתי בפנים).

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. היו אלו ימי ה-DOS הלא-עליזים, והיה ממש צריך ללמוד להפעיל את המחשב ולא סתם להדליק ולהתחיל לעבוד. קניתי ספרים והתחברתי לגולם. הג'ינג'ית לא ראתה כאן סכנה. צריך להגיש עבודות ולכן צריך ללמוד להפעיל את המחברת החדשה. תפעולי לחלוטין.

המחשב הפך להיות חלק מהריהוט הקבוע בבית. אבל למעשה חלקו בחיי גדל, פה תוכנה, שם משחק, פתאום חיבור למאגרי מידע שנקראו BBS אשר הכילו תכנים חינוכיים לרוב (אם כי נדמה לי שמשום מה רובם היו מותאמים לבני 18 ומעלה).

ואז הגיעה מכת המחץ. רשת האינטרנט. זהו. מכאן כבר אין דרך חזרה (או כך לפחות חשבתי). ההתמכרות החלה לצבור תאוצה. כל העולם נפרש לרגליי. הכול, אבל הכול אפשרי. הכול זמין במרחק קליק. הכול אצלי בתוך שניות. הרגשתי שהפכתי למגלה עולמות המשייט לו באוקיינוסי הרשת במהירות מדהימה של 56K ביטים לשנייה. מרקו פולו דיגיטלי. אינספור תיבות אוצר ממתינות רק לי לפתוח אותן.

זמן האיכות שלי עם המחשב הלך וגדל; והג'ינג'ית, בהתאמה, קיבלה יחס הפוך. היא התחילה להבין שיש לה עסק עם מכור.

למזלה, נולדו לנו ניר ונטע. ואין מה לעשות, תינוקות קודמים למחשבים. אפילו אני מבין זאת.
אבל זו הייתה רק הקלה זמנית מבחינתה. כי הילדים גדלו, ומכור נשאר מכור.
גם עברנו דירה וכעת פתאום יש לי חדר עבודה משלי. שם נעלמתי. אני והגולם.

זהו. הג'ינג'ית הבינה שבלי לצאת למאבק זה לא ייגמר. זה כבר לא רק היא. יש פה גם ילדים שצריכים אבא מתפקד. נקראתי לשיחה. ועוד אחת. ועוד.
ניסיתי. באמת. ניסיתי בהפוכה – הראיתי לה עד כמה מרתקת הרשת, שתבוא גם. אבל מה לעשות, נשים הן הרבה יותר פרקטיות מגברים. ילדים קודמים לאינטרנט. "אתה נכנס לך ל"מערה" שלך ונסגר שם", היא ירתה. "תחזור אלינו", דרשה, התחננה.

כמובן שידעתי שהיא צודקת. יש בינינו לפעמים הבדלי השקפה לגבי הדרכים הנכונות לגדל ילדים, אבל בבסיס ידעתי שהיא צודקת. אבל הרשת הייתה חזקה ממני. עד לאחרונה.

קצת שבעתי. הרשת התבגרה. אני התבגרתי (מי היה מאמין?!). הבנתי שאני לא יכול להקיף את הרשת. היא גדולה עלי. היא מטריקס אינסופי, חי, רוגש, משתנה ללא הרף, שאין לי, פרפקציוניסט שכמוני, שום, אבל שום, סיכוי אמיתי להכיל אותה. אין.
במקביל, בניתוח בדיעבד של השיחות האחרונות עם הג'ינג'ית, הרגשתי ממנה נימה של ייאוש. אם הייתי כותב את דבריה על דף, יש סיכוי שבאקרוסטיכון הייתה המילה "רבנות".
הרגשתי גם שאני מפספס את הילדים, שהם רוצים וצריכים אותי, אפילו אם הם לא יודעים למה. לא בזכות מה שהם כבר מכירים ממני אלא בעיקר מתוך חסד הצורך שלהם בי. ולו כפונקציה שנקראת "אבא".
אפילו התגנבה אלי התחושה, החדשה עבורי, שאני צריך אותם.

אז לאחרונה אני פחות איתו ויותר איתה. איתם. עד כמה שחיי בורגני שכיר מאפשרים. מנסה לאזן. היא אפילו טוענת שהשתפרתי. היא מעריכה את זה. וזה נעים לדעת שרוצים אותך, אנשים אמיתיים, שמכירים אותך, ולא ביטים על שרתים מרוחקים.

.

לפני עשרות אלפי שנים גרר האדם הקדמון את אשתו בשיער אל המערה.
בימים אלו הושלם המהפך – האישה גוררת את הגבר בשיער אל מחוץ למערה.

.

יום הזיכרון של האהבה

אחד היתרונות היחידים, אם ניתן לומר כך, בימי זיכרון, הוא הזכות לשמוע מחדש שירים עבריים יפים שאף עורך רדיו צעיר לא ישמיע בסתם יום של חול בגלל, אני מהמר, שהוא בכלל לא מכיר. זה ישן מדי.

אחד מהשירים האלו, שהשנה תפס אותי במיוחד, הוא "במקום פרידה" (הידוע יותר כ"אם תלך") שכתב נתן יונתן.
פעמים רבות אנו שומעים שירים, פה מילה, שם משפט, בעיקר פזמון, אבל שיר שמושר לא מתגבש לכדי אמירה כוללת, כפי שניתן לראות כאשר השיר פרוש לפניך במלואו.

הפעם קראתי את השיר הזה כטקסט והוא עשה לי דז'ה וו מאוד מדויק לרגע מאוד משמעותי באהבה שלי.

את טלי הכרתי בצבא. לה היה חבר, אבל אי אפשר היה לעמוד בפניי (אל דאגה, זה לא חזר וזה היה רלוונטי רק אליה), והיא נפרדה ממנו והפכנו חברים. היה לה קשה, בעיקר מוסרית, עם הצעד הזה שהיא עשתה והיה שלב, די בהתחלה, שהיא החליטה לחזור אליו.
נסעתי אליה באופנוע החמישים סמ"ק המקרטע שלי לחר"פ צריפין, שם שירתה, לקחת ממנה משהו שלי שנשאר אצלה. חוץ מהלב שלי. היא נתנה לי מכתב פרידה. בתחנת הדלק הראשונה בדרך חזרה עצרתי בצד וקראתי אותו.
כל מכתב הפרידה הזה זעק מאמביוולנטיות שאינה רוצה בפרידה שמתרחשת מכל הסיבות הלא נכונות. היו שם את כל הסיבות שבגללן אנו צריכים להישאר ביחד.

אחרי שנה התחתנו.
המכתב הזה היה צריך להיות יום הזיכרון של האהבה שלנו, אך הוא הפך ליום העצמאות שלנו.

במקום פרידה / נתן יונתן

אם תלך עכשיו, הכל עוד ישאר לי
קצף חרציות, שלהביות זהב
צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי
אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו.

אם תלך עכשיו, קולך מקצה הגשר
יצלצל אלי כואב ומאוהב
ילטף פני באצבעות של גשם
כנגיעה קלה של רוח בכוכב.

אם תלך עכשיו, ציפור קטנה לוחשת
לאוזני ציוץ עליז ומאושר
מה קרה פתאום, שאת פריחת הקשת
עננים כיסו, לאן תלך עכשיו?

אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת
אהבה שלך בין הסלעים תדעך
איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת
פרח עלומי שבגנך פרח.

_

לחן: מתי כספי.
ביצוע: רביעיית הזמר של חיל האוויר – מימין לשמאל: רמי רחל, גילת אנקורי (כן, עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'"), הסולנית דולי ענבר (שבהתחלה הייתי בטוח שזו רותי נבון) וויקי תבור.

[youtube KzPxaPy3kNc]