איזה פרסומת מעולה

קיבלתי במייל. חיבור מצוין בין משפחתיות, ערך החיים ונהיגה בטוחה.
הפרסומת נוצרה עבור Sussex Safer Roads, מעין התאגדות של גופים שונים למען בטיחות משופרת בדרכים של סאסקס, אנגליה.
עדיף שתראו אותה במסך מלא, האפקט הרבה יותר חזק.

.

[youtube h-8PBx7isoM]

.

עלייתו ונפילתו של איש המערות

אשתי, להלן הג'ינג'ית, התחתנה עם גבר צעיר, חביב למדי, שערותיו לראשו (בצבען המקורי!), וכל מחשבותיו סובבות סביבה.
והכי חשוב – אין מחשב בסביבתו. אדם אנלוגי לחלוטין, לא דיגיטלי ולא מקוון. מוכן למלאכת החיים. מה עוד צריכה אישה? מי ידע מה העתיד יביא?

התחתנו צעירים, מייד לאחר הצבא, וכזוג מאוהב גם למדנו יחד באקדמיה.
קנינו מחברות הרבה וגם עטים לרוב, מוכנים לרשום חוכמה.
כן, זו הייתה המאה הקודמת.

אמרה לנו האקדמיה – לא ולא. אתם יכולים, *לעצמכם*, לכתוב על נייר, אבל לנו, תגישו עבודות וסיכומים מודפסים, אני לא צריכה לפענח את כתב היד של מאות סטודנטים.
הפתרון היה ברור למדי, כי שמענו שיש דבר כזה שנקרא "מחשב" שאפשר להשתמש בו כמעין מחברת וירטואלית ויש גם תוסף למחשב שנקרא "מדפסת", אשר מייצרת העתקים דמויי מחברת אמיתית. הלכנו על זה. הייתה ברירה? מכונות הכתיבה כבר היו בדרכן החוצה.

אם הג'ינג'ית הייתה יודעת אז לאן המדרון החלקלק הזה (מבחינתה, כן?) יוביל, היא לא הייתה נותנת לגולם הזה להיכנס הביתה (אני כבר הייתי בפנים).

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. היו אלו ימי ה-DOS הלא-עליזים, והיה ממש צריך ללמוד להפעיל את המחשב ולא סתם להדליק ולהתחיל לעבוד. קניתי ספרים והתחברתי לגולם. הג'ינג'ית לא ראתה כאן סכנה. צריך להגיש עבודות ולכן צריך ללמוד להפעיל את המחברת החדשה. תפעולי לחלוטין.

המחשב הפך להיות חלק מהריהוט הקבוע בבית. אבל למעשה חלקו בחיי גדל, פה תוכנה, שם משחק, פתאום חיבור למאגרי מידע שנקראו BBS אשר הכילו תכנים חינוכיים לרוב (אם כי נדמה לי שמשום מה רובם היו מותאמים לבני 18 ומעלה).

ואז הגיעה מכת המחץ. רשת האינטרנט. זהו. מכאן כבר אין דרך חזרה (או כך לפחות חשבתי). ההתמכרות החלה לצבור תאוצה. כל העולם נפרש לרגליי. הכול, אבל הכול אפשרי. הכול זמין במרחק קליק. הכול אצלי בתוך שניות. הרגשתי שהפכתי למגלה עולמות המשייט לו באוקיינוסי הרשת במהירות מדהימה של 56K ביטים לשנייה. מרקו פולו דיגיטלי. אינספור תיבות אוצר ממתינות רק לי לפתוח אותן.

זמן האיכות שלי עם המחשב הלך וגדל; והג'ינג'ית, בהתאמה, קיבלה יחס הפוך. היא התחילה להבין שיש לה עסק עם מכור.

למזלה, נולדו לנו ניר ונטע. ואין מה לעשות, תינוקות קודמים למחשבים. אפילו אני מבין זאת.
אבל זו הייתה רק הקלה זמנית מבחינתה. כי הילדים גדלו, ומכור נשאר מכור.
גם עברנו דירה וכעת פתאום יש לי חדר עבודה משלי. שם נעלמתי. אני והגולם.

זהו. הג'ינג'ית הבינה שבלי לצאת למאבק זה לא ייגמר. זה כבר לא רק היא. יש פה גם ילדים שצריכים אבא מתפקד. נקראתי לשיחה. ועוד אחת. ועוד.
ניסיתי. באמת. ניסיתי בהפוכה – הראיתי לה עד כמה מרתקת הרשת, שתבוא גם. אבל מה לעשות, נשים הן הרבה יותר פרקטיות מגברים. ילדים קודמים לאינטרנט. "אתה נכנס לך ל"מערה" שלך ונסגר שם", היא ירתה. "תחזור אלינו", דרשה, התחננה.

כמובן שידעתי שהיא צודקת. יש בינינו לפעמים הבדלי השקפה לגבי הדרכים הנכונות לגדל ילדים, אבל בבסיס ידעתי שהיא צודקת. אבל הרשת הייתה חזקה ממני. עד לאחרונה.

קצת שבעתי. הרשת התבגרה. אני התבגרתי (מי היה מאמין?!). הבנתי שאני לא יכול להקיף את הרשת. היא גדולה עלי. היא מטריקס אינסופי, חי, רוגש, משתנה ללא הרף, שאין לי, פרפקציוניסט שכמוני, שום, אבל שום, סיכוי אמיתי להכיל אותה. אין.
במקביל, בניתוח בדיעבד של השיחות האחרונות עם הג'ינג'ית, הרגשתי ממנה נימה של ייאוש. אם הייתי כותב את דבריה על דף, יש סיכוי שבאקרוסטיכון הייתה המילה "רבנות".
הרגשתי גם שאני מפספס את הילדים, שהם רוצים וצריכים אותי, אפילו אם הם לא יודעים למה. לא בזכות מה שהם כבר מכירים ממני אלא בעיקר מתוך חסד הצורך שלהם בי. ולו כפונקציה שנקראת "אבא".
אפילו התגנבה אלי התחושה, החדשה עבורי, שאני צריך אותם.

אז לאחרונה אני פחות איתו ויותר איתה. איתם. עד כמה שחיי בורגני שכיר מאפשרים. מנסה לאזן. היא אפילו טוענת שהשתפרתי. היא מעריכה את זה. וזה נעים לדעת שרוצים אותך, אנשים אמיתיים, שמכירים אותך, ולא ביטים על שרתים מרוחקים.

.

לפני עשרות אלפי שנים גרר האדם הקדמון את אשתו בשיער אל המערה.
בימים אלו הושלם המהפך – האישה גוררת את הגבר בשיער אל מחוץ למערה.

.

מדריך מאויר להורים חדשים

ראיתי את בדיחת הרשת המעולה הזו מזמן, אבל בתור הורה חצי-ותיק סדרת האיורים הזו תמיד מעלה באוזניי חיוך והנה מצאתי אותה בשיטוט שבת, אז אני מעלה אותה לטובת הורים לעתיד (כן, אלדד וניב. אתם. פחחח… לכו תאגרו שעות שינה).

(אני במצבי, כבר צריך את הסדרה הבאה, לבני העשרה. בררר…)

(אני גם מזכיר לכם את בלוג הטכנולוגיה החדש שלי, משתמש כבד. תקפצו לבקר)

הסימון הנכון

לפני פחות משבוע חגגו התאומים, ניר ונטע, יומולדת 10.
(לחצו על התמונה להגדלה)

nirneta1.JPG

היום עדכנתי את פרופיל הנושאים המועדפים ב-Stumbleupon.
בלי לחשוב אפילו, אוטומטית, סימנתי Teen Parenting. ופתאום תפסתי את עצמי.

עשר שנים עברו. אני אבא שלהם עשר שנים.

מפגים במשקל שמכירות רק הקופאיות בסופר, דרך לילות ללא שינה וחיתולים לרוב. דרך גני ילדים, מחלות ורופאים, שמחות אישיות ומשפחתיות, בית ספר אחד, ימי הורים וחגיגות סיום שנה. פאקינג עשר שנים עברו.

עשר שנים ועדיין אני לא מאמין שאני אבא. עדיין לא יודע איך עושים את זה נכון. לפעמים יודע ולא יכול, לפעמים יודע ולא רוצה והרבה פשוט לא יודע. אז אני עושה בלי לדעת. אין ברירה אחרת.
את תואר אבא העשור אני כבר לא אקבל. אולי בעשור הקרוב.