אשתי, להלן הג'ינג'ית, התחתנה עם גבר צעיר, חביב למדי, שערותיו לראשו (בצבען המקורי!), וכל מחשבותיו סובבות סביבה.
והכי חשוב – אין מחשב בסביבתו. אדם אנלוגי לחלוטין, לא דיגיטלי ולא מקוון. מוכן למלאכת החיים. מה עוד צריכה אישה? מי ידע מה העתיד יביא?
התחתנו צעירים, מייד לאחר הצבא, וכזוג מאוהב גם למדנו יחד באקדמיה.
קנינו מחברות הרבה וגם עטים לרוב, מוכנים לרשום חוכמה.
כן, זו הייתה המאה הקודמת.
אמרה לנו האקדמיה – לא ולא. אתם יכולים, *לעצמכם*, לכתוב על נייר, אבל לנו, תגישו עבודות וסיכומים מודפסים, אני לא צריכה לפענח את כתב היד של מאות סטודנטים.
הפתרון היה ברור למדי, כי שמענו שיש דבר כזה שנקרא "מחשב" שאפשר להשתמש בו כמעין מחברת וירטואלית ויש גם תוסף למחשב שנקרא "מדפסת", אשר מייצרת העתקים דמויי מחברת אמיתית. הלכנו על זה. הייתה ברירה? מכונות הכתיבה כבר היו בדרכן החוצה.
אם הג'ינג'ית הייתה יודעת אז לאן המדרון החלקלק הזה (מבחינתה, כן?) יוביל, היא לא הייתה נותנת לגולם הזה להיכנס הביתה (אני כבר הייתי בפנים).
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. היו אלו ימי ה-DOS הלא-עליזים, והיה ממש צריך ללמוד להפעיל את המחשב ולא סתם להדליק ולהתחיל לעבוד. קניתי ספרים והתחברתי לגולם. הג'ינג'ית לא ראתה כאן סכנה. צריך להגיש עבודות ולכן צריך ללמוד להפעיל את המחברת החדשה. תפעולי לחלוטין.
המחשב הפך להיות חלק מהריהוט הקבוע בבית. אבל למעשה חלקו בחיי גדל, פה תוכנה, שם משחק, פתאום חיבור למאגרי מידע שנקראו BBS אשר הכילו תכנים חינוכיים לרוב (אם כי נדמה לי שמשום מה רובם היו מותאמים לבני 18 ומעלה).
ואז הגיעה מכת המחץ. רשת האינטרנט. זהו. מכאן כבר אין דרך חזרה (או כך לפחות חשבתי). ההתמכרות החלה לצבור תאוצה. כל העולם נפרש לרגליי. הכול, אבל הכול אפשרי. הכול זמין במרחק קליק. הכול אצלי בתוך שניות. הרגשתי שהפכתי למגלה עולמות המשייט לו באוקיינוסי הרשת במהירות מדהימה של 56K ביטים לשנייה. מרקו פולו דיגיטלי. אינספור תיבות אוצר ממתינות רק לי לפתוח אותן.
זמן האיכות שלי עם המחשב הלך וגדל; והג'ינג'ית, בהתאמה, קיבלה יחס הפוך. היא התחילה להבין שיש לה עסק עם מכור.
למזלה, נולדו לנו ניר ונטע. ואין מה לעשות, תינוקות קודמים למחשבים. אפילו אני מבין זאת.
אבל זו הייתה רק הקלה זמנית מבחינתה. כי הילדים גדלו, ומכור נשאר מכור.
גם עברנו דירה וכעת פתאום יש לי חדר עבודה משלי. שם נעלמתי. אני והגולם.
זהו. הג'ינג'ית הבינה שבלי לצאת למאבק זה לא ייגמר. זה כבר לא רק היא. יש פה גם ילדים שצריכים אבא מתפקד. נקראתי לשיחה. ועוד אחת. ועוד.
ניסיתי. באמת. ניסיתי בהפוכה – הראיתי לה עד כמה מרתקת הרשת, שתבוא גם. אבל מה לעשות, נשים הן הרבה יותר פרקטיות מגברים. ילדים קודמים לאינטרנט. "אתה נכנס לך ל"מערה" שלך ונסגר שם", היא ירתה. "תחזור אלינו", דרשה, התחננה.
כמובן שידעתי שהיא צודקת. יש בינינו לפעמים הבדלי השקפה לגבי הדרכים הנכונות לגדל ילדים, אבל בבסיס ידעתי שהיא צודקת. אבל הרשת הייתה חזקה ממני. עד לאחרונה.
קצת שבעתי. הרשת התבגרה. אני התבגרתי (מי היה מאמין?!). הבנתי שאני לא יכול להקיף את הרשת. היא גדולה עלי. היא מטריקס אינסופי, חי, רוגש, משתנה ללא הרף, שאין לי, פרפקציוניסט שכמוני, שום, אבל שום, סיכוי אמיתי להכיל אותה. אין.
במקביל, בניתוח בדיעבד של השיחות האחרונות עם הג'ינג'ית, הרגשתי ממנה נימה של ייאוש. אם הייתי כותב את דבריה על דף, יש סיכוי שבאקרוסטיכון הייתה המילה "רבנות".
הרגשתי גם שאני מפספס את הילדים, שהם רוצים וצריכים אותי, אפילו אם הם לא יודעים למה. לא בזכות מה שהם כבר מכירים ממני אלא בעיקר מתוך חסד הצורך שלהם בי. ולו כפונקציה שנקראת "אבא".
אפילו התגנבה אלי התחושה, החדשה עבורי, שאני צריך אותם.
אז לאחרונה אני פחות איתו ויותר איתה. איתם. עד כמה שחיי בורגני שכיר מאפשרים. מנסה לאזן. היא אפילו טוענת שהשתפרתי. היא מעריכה את זה. וזה נעים לדעת שרוצים אותך, אנשים אמיתיים, שמכירים אותך, ולא ביטים על שרתים מרוחקים.
.
לפני עשרות אלפי שנים גרר האדם הקדמון את אשתו בשיער אל המערה.
בימים אלו הושלם המהפך – האישה גוררת את הגבר בשיער אל מחוץ למערה.
.
