טוב, הפרס הולך למגיב "כלכליסט". בדואר.
חשבתי שזה ילך יותר מהר ויותר בקלות, אבל כמו תמיד, למציאות קצב משלה.
העורך לא מוצא זמן למצוא דרך לשלב אותי. אולי זה תירוץ להרחיק אותי בעדינות ואולי אמת תפעולית והוא יחזור בהמשך, אבל כרגע זה לא הפרק.
אני מצידי הכנתי שני טסטים (הראשון, השני) אבל העסק התמשך יותר מדי וכאמור לא הגיע לגמר.
המסקנה שלי מהעניין היא שלהבא אני אסתום את הפה ואכתוב על כך רק כאשר זה יתממש בפועל.
על "כמעט" לא מקבלים נקודות.
Maurizio Savini, אמן, איטלקי, החליט לפסל.
אבל לא בחומרים הרגילים, כגון מתכות, גבס או אבן.
מאוריציו הלך על גומי לעיסה. מסטיק.
(עם פיברגלס לחיזוק, אבל נתעלם מכך באלגנטיות)
(תקליקו, תקליקו. תראו את זה מקרוב)
מבחר תמונות של היצירות בגודל טוב.
קורות חיים שלו ותערוכות שבהן הציג + עוד יצירות.
אני לא יודע אם מותר לי לומר את זה באופן פומבי. אנשים נסקלו על פחות.
אני אוהב מצות. מצהלופיל.
הנה, הוצאתי את זה.
אני לא צריך לחכות לפסח בשביל להגניב קרש מנוקב. או שניים.
נכון, זה לא לחם תפוח, מתפצח וטרי, או מאפה חמאתי, אבל גם למצה קסם משלה.
היא שטוחה, קשיחה ועניינית. הברוס לי של הפחמימות.
מצד שני, בניגוד לברוס לי, היא לא מחזיקה בלחץ ומתפרקת לחתיכות די בקלות, אבל היא כל כולה קראנצ'יות. למי שאוהב.
אני חושב שפסח זו הפעם היחידה בשנה שאני אוכל, בגלל המצות, שוקולד למריחה ("השחר העולה", כמובן, מה חשבתם?!). למעט מקרים בהם הילדים משאירים חצאי פיתות משוקלדות שהם לא הספיקו. או אפילו הספיקו חלקית.
זה אחד מהתפקידים הבולטים של אבות, שאיבת שאריות. זה מאוד שומר על הסביבה. מאוד ירוק ושומר על ניקיון. Peace!
