כשהחלום נכנס ל-Inbox

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. אז איך אתה יכול לקרוא לעצמך כאשר נבואה שלך מתגשמת על ידך?

לפני כשנתיים וחצי הוזמנתי להרצות במסגרת יום עיון בנושא בלוגים. כן, הדבר הזה שאז היה סוג של הייפ והיום הוא סוג של מוצר מדף. כבר הייתי לאחר מספר שנים של כתיבה באתר פיננסי מסמן ובבלוג אישי מסומן והמצגת שלי עסקה ביחסים שבין הבלוגרים והתקשורת.
באחת מהשקופיות טענתי שהבלוגרים מהווים מועמדים טבעיים לכתיבה בתקשורת הממוסדת, מאחר וקל לאתר אותם לאחר שבוחנים את עבודתם לאורך זמן בתנאי חממה נוחים ונטולי סיכון ממשי לשני הצדדים.
מאז התקשורת הממוסדת התקרבה אל הרשת יותר מאשר להיפך, אבל לא שיערתי אז (אם כי לא אכחיש שלא קיוויתי) שיום אחד טענה זו תתגשם באופן אישי.

וכך, ללא התרעה מוקדמת, נחתה ב-Inbox לפני מספר שבועות הצעה מהסוג שגרפומנים לא מסרבים להן. עורך עיתון חדש עם גב ישן ומוצק הגיע בעקבות טיפ אנונימי לביתי החדש ברשת, הסתובב קצת וגם קפץ לבתים הקודמים וכעת הוא מציע לי חברות ובמה לאותיות שלי. הזרקור מופנה אלי. אני צריך להתחיל את המופע שלי.

והרי בלוגרים הם בבסיסם סוג של חשפניות, זונות של תשומת לב. תן להם במה, תן להם קהל ותראה אותם מתחילים להתקלף מכל הגנות חיי היום-יום. חושפים עוד פלח מכל מה שעד לפני מספר דקות, רחוק מהמחשב, עמלו קשות להסתיר מפני העולם. מקלידים עוד ועוד, מתפתלים בחושניות מסביב למוט המקלדת המהווה את מרכז עולמם. רק תן להם שריקות מהקהל וטוקבקים מריעים כשטרות הנתחבים לתחתונים – והם כוכבים!

אבל בלוגרים הם בעצם רק אנשים. אנשים שכותבים את עצמם. הם לא יכולים לתחזק הגנות ללא הפסקה, להזין באנרגיות בלתי-נדלות את שדות הכוח העוטפים אותם. הם צריכים מדי פעם לנוח ולהסיר את שריון הרובוטריקים ולבדוק אם העולם גם מקבל אותם, את האדם הפגיע, הפגום, החלש, האמיתי. האם אפשר להיות כוכב בלי להתאמץ? רק לפתוח צוהר לאישיות החד-פעמית שהיא כל אחד מאיתנו?- זהו, שכן, אפשר. גם אם קוראים אותך באופן קבוע רק שלושה אנשים, אתה הופך להיות סוג של צורך לאחר, אפילו יהיה אנונימי. וזו, גבירותיי ורבותיי, אחת מאבני היסוד של האהבה – להיות צורך של אחר.

אז כן, נפגשנו לפני מספר ימים. שנינו הרחנו זה את זה במעגלים, אבל מראש היה ברור שזה ימשיך מכאן הלאה. אבל, משחקים, צריכים לשחק.
בסוף הוא הסכים, הבן זונה, איך הוא עשה לי את זה?! הרי היה לי הרבה יותר קל אם הוא היה מתנצל בחביבות מעושה שזה לא מתאים (וזה עוד יכול לקרות וזה קרה בעבר) והיינו נפרדים כמו הידידים שמעולם לא היינו, והייתי מקלל אותו כל הדרך הביתה, על שלא ראה בי את האור הגנוז. אבל הוא אמר כן. הוא נתן לי לעבור את סוף השבוע ומייד לחץ להגיש טיוטה ראשונה. כמו שאמרתי, בן זונה.
.
. (וורדפרס לא מרשה לפתוח רווח של יותר מפסקה אחת בין פסקאות. משהו שצריך לברר)
.
אחרית דבר (זמנית):
מקרה שקרה באמת. היעד היה פרינט ולא הרשת (לפחות לא בשלב ראשון). לא, לא אמסור שמות. הוא ביקש יפה שעדיין לא. אל תנסו אפילו.

הפוסט לעיל היה אמור להיות טור הפתיחה, אבל לא יכולתי להמשיך לטורים נוספים. התבקשתי להכין עוד טורים כאלו, ולא הצלחתי. בתור מי שאוהב לכתוב, זה היה קצת שוק עבורי, הבלוק הפתאומי הזה, אבל הבנתי מאיפה הוא מגיע:
א. נורא מוזר לי לכתוב על פי הכרח ולא צורך. להפוך תחביב לסוג של עבודה, אפילו צדדית. לספק טור פעם בשבוע פונקט הרס לי את הספונטניות של הכתיבה. נדמה לי שמשהו דומה קרה לי בסוף דרכי עם דה-מרקר.
ב. ההגבלה ל-X מאות מילים גם הקפיאה אותי. אף פעם לא כתבתי כך. ברשת אני כותב כמה שבא לי. מצאתי עצמי מוצא נושאים בכוח מתחת לאדמה, על פי המתווה שסיכמנו, ואח"כ מנסה למרוח אותם עד לרף הנדרש. זה הרגיש מאולץ וכך גם זה נראה.
ג. בפרינט אין Refresh. אין הדיאלוג, ולו הטכני-סטטיסטי, בינך לבין הקוראים. אין פידבק. ברור לך שכנראה אדם או שניים קראו את זה בפרינט, אבל אתה גם רוצה להרגיש את זה.

העורך קיבל בהבנה את העניין, וביקש שאדבר איתו בעוד כחודש, כאשר דברים אמורים להתקדם אצלו, ואז כנראה נשנה את הפלטפורמה, הקצב, האורך והנושאים – ואז ארגיש יותר נוח לכתוב.
אני כמובן אעדכן אתכם כאשר יהיה מה לעדכן, ויהיה מותר לי לעדכן.