אני לא כלכלן או איש כספים, אבל אסתכן בהצעה שלהלן:
בנק ישראל מנסה לאחרונה למנוע אינפלציה על ידי הקטנת סכום הכסף הפנוי שבידי האזרחים, וזאת על ידי הגדלה של תשלומי ההחזר להלוואות שמתבססות על ריבית פריים (שהיא ריבית בנק ישראל בתוספת אחוז מסוים שמוסיף של הגוף המלווה, לרוב 1.5%), כך שהלווים במדינה משלמים יותר כסף לגופים המלווים (בעיקר בנקים), אשר כעת מרוויחים הרבה יותר כסף רק בגלל החלטת מדיניות ברמת המדינה, לא כי הם נותנים שירות יותר טוב או שהמוצר שהם נותנים (ההלוואה) השתפר. הם מרוויחים סתם, מן ההפקר, על חשבון הלווים, שחייהם כעת קשים יותר בגלל שיש להם פחות כסף, אך לא מקבלים תמורה כלשהי בגלל השינוי הזה.
בעוד שאני מבין את ההיגיון בפעילות לעיל של בנק ישראל, אני חושב שאין שום סיבה שהבנקים ושאר הגופים המלווים, ירוויחו יותר רק בגלל המדיניות של בנק ישראל.
אני מציע לחוקק חוק או תקנה שהכסף העודף, זה שמשולם על ידי הלווים לגופים המלווים בגלל השינוי של הגדלת ריבית בנק ישראל – לא יישאר בידי הבנקים, אלא יועבר על ידי הגופים המלווים, במלואו ומייד עם קבלתו – למדינת ישראל, להיות חלק מהכנסות המדינה, באמצעות משרד האוצר (בנק ישראל הינו גוף עצמאי שאינו כפוף לבנק האוצר או לממשלת ישראל, כך שכסף זה לא יגיע אליו).
כך המדיניות של בנק ישראל תיושם (החזרי הלוואות גדולים יותר), אך הגופים המלווים לא ירוויחו יותר אך ורק בגלל מדיניות בנק ישראל, אבל הכסף העודף יועבר לטובת כללי אזרחי המדינה, כך שבאופן עקיף הכסף העודף יחזור באופן מסוים לכלל האזרחים לפי פעילויות הממשלה.
התהליך שלעיל יהיה רק במקרה של שינוי שהוא הגדלה של ריבית הפריים בעקבות הגדלת ריבית בנק ישראל, מעבר לריבית שסוכמה בחוזה ההלוואה.
למשל, דוגמה תיאורטית:
דני לקח בבנק הלוואה בריבית פריים פלוס 1%. בזמן חתימת חוזה ההלוואה ריבית בנק ישראל הייתה 2%, והבנק המלווה הוסיף לריבית זו ריבית מרווח של 1.5%, ולכן 2% + 1.5% = ריבית פריים שערכה הוא 3.5%, אליה נוסיף את ה-1% של תנאי ההלוואה, ונגיע לריבית של 4.5%, שהיא ריבית החישוב ממנה מתחיל חוזה ההלוואה, ולפיה בוצע החישוב של התשלום הראשון של הלוואה. ריבית זו של 4.5% תהיה ריבית הבסיס ממנה נמדוד שינויים במהלך חיי ההלוואה.
בחודש השני לתשלום ההלוואה בנק ישראל העלה את ריבית בנק ישראל באחוז אחד, כלומר כל השרשרת חישוב שלעיל עלתה באחוז אחד. סכום הכסף ששולם על ידי דני לבנק עבור האחוז הנוסף הזה – יועבר על ידי הבנק מייד עם קבלתו ובמלואו למדינת ישראל. כך יתקיים בכל פעם שהתשלום מתבסס על ריבית גבוהה מ-4.5%.
במידה והריבית לתשלום בפועל תרד מתחת לריבית הבסיס שלעיל של 4.5%, המצב ימשיך כמו היום – כלומר התשלום יהיה לפי הריבית החדשה, הנמוכה מריבית הבסיס, ולא יועבר כסף כלשהו למדינה.
כך שלמעשה הריבית המחושבת בעת חתימת החוזה – תהיה ריבית ה-"גג", המקסימום האפשרי, להלוואה המדוברת מבחינת הגוף המלווה, הוא לא יוכל להרוויח יותר מריבית זו, אך ירוויח פחות במידה וריבית בנק ישראל תרד ביחס לריבית עליה הוסכם בזמן חתימת חוזה ההלוואה.
רעיון בונוס:
הכסף העודף שיועבר למדינה – יוכר על ידי רשות המיסים כתשלום מס הכנסה של הלווה או כלל הלווים (ואז בחלוקה שווה בין כלל הלווים), כך שבתיאום המס עבור שנת המס שבה התקבלו התשלומים האלה – הלווה/לווים יוכל/ו אולי לקבל החזר מס על התשלומים האלו, בהתאם לחישוב המס השנתי של האזרח/ים הרלוונטי/ים.
יש ברעיון זה משהו שלכאורה נוגד את המדיניות של בנק ישראל למנוע אינפלציה על ידי הקטנת הכסף הפנוי שבידי האזרחים, כי יחזור לאזרחים הכסף שנלקח מהם במסגרת ההלוואה, אולם בכל מקרה זה כסף שגם הגיע למדינה בלי הצדקה אמיתית מלבד המדיניות של בנק ישראל והרצון שלא לתת לבנקים להרוויח מן ההפקר, וראוי להחזיר אותו לאזרחים בשלב מסוים.
במקרה זה לפחות המדינה החזיקה לזמן מסוים סכום כסף גדול ששימש אותה, מה גם שלא כל האזרחים עושים תיאום מס… כך שחלק מהכסף יישאר בכל מקרה בסוף בידי המדינה.
אפשר להגביל את ההחזר הזה כך שהוא יוכל להתממש רק לאחר שריבית בנק ישראל תחזור להיות שווה או קטנה מריבית הבסיס של התחלת ההלוואה, כנזכר לעיל, כעדות לכך שבנק ישראל לא מנסה יותר למנוע אינפלציה ולכן הצורך בריבית המוגדלת אינו קיים יותר, ולכן אפשר "לחזור לשגרה".